ההפתעה שבאה והלכה...

מאת: אתי | 14.12.2011


הסיפור שלי מתחיל מיד לאחר לידת הילד השני שלי.

הוא היה אז בן חודשיים כשגיליתי להפתעתי שאני שוב בהריון. תחשבו על זה,
אמא לילדה בת 3 ולילד בן חודשיים ואני לא צריכה לספר לכם איך זה לטפל
בתינוק בן חודשיים, הקימה בלילות, ההנקה, הבכי, הגזים... לא קל...

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא סיוון (הגדולה שלי). גם ככה עם הגעת התינוק
החדש למשפחה היה לה קשה, פחות אמא, פחות אבא, היא כבר לא לבד,
תשומת הלב מתחלקת, איך אני אמורה לחלק אותה עכשיו בין 3 ילדים???


בעלי לעומתי, כשקיבל את הבשורה היה הרבה יותר רגוע ממני,
"כל המרבה הרי זה משובח" הוא אמר. המשפט הזה נכון, אבל במצב שלי הרגשתי
ש"המרבה" צריך להגיע בשלבים ולא בבת אחת. "מה את חושבת שעושים אלו
שנולדים להם תאומים?" הוא שאל. "וואלה", אמרתי, "הוא צודק, מה נכנסתי לסרטים?",
חוץ מזה, בסוף תמיד מסתדרים.


הפלה



ואז, עם שמחה מהולה במעט חששות, התחלתי לספר למשפחה ולחברים הטובים
על הבשורה. וכל יום שעבר הרגשתי הרבה יותר שלמה, לא שחשבתי לרגע לא
לשמור על התינוק, אבל החששות לאט לאט נמוגו... במיוחד אחרי האולטרסאונד
הראשוני ושמיעת הדופק
.

עבר חודש והתחיל דימום לא רציני. לא התרגשתי, הרי עברתי את זה בשני ההריונות
הקודמים. אבל כשהדימום התחיל להתחזק - ידעתי שהסוף פה לא יהיה טוב.
בבדיקת האולטרסאונד שעברתי כעבור מס' ימים, כבר לא היה דופק והרופא אמר
שהשק בדרך החוצה. הבנתי שזה כנראה בגלל שהרחם הייתה עדיין חלשה ולא
יכלה לקלוט הריון נוסף כל כך מהר.


הייתי עצובה אבל אני אשקר אם לא חשתי הקלה במידת מה.
"אלוהים נתן ואלוהים לקח", מה שבטוח אני יודעת שכל מה שקורה הוא לטובה
וכל מה שאני מקבלת בחיי הוא מתנה, ולכל דבר יש את הזמן שלו.
.

היום, 3 שנים אחרי אני בחודש תשיעי ומחכה לבן נוסף.




תגובות 0 תגובות   הוספת תגובה חדשה הוסף תגובה
שליחה לחבר   הדפסה
בהרשמה אני מאשר/ת קבלת ניוזלטר