מטאפורה ככלי טיפולי עם ילדים

ילדים לא פעם מתמודדים עם אתגרים או רגעי משבר. ישנם שלל סימפטומים שעלולים לצוץ כתוצאה מאי טיפול באתגר או משבר שכזה. נרצה לסייע לילדים להתגבר על אתגר או לפתור בעיה ובכך לרפא את הסימפטומים וכמובן את העניין עצמו. לעיתים אנו עסוקים בלהתעמת עם הילדים ומתקשים לעצור לרגע ולהבין שמדובר בהתנהגויות שנועדו להשיג מטרה כלשהי, סמויה מן העין. להרגיש אהוב או חזק או בטוח, הן רק חלק מהמטרות. המאמר ינסה להסביר כיצד נוכל בעזרת שימוש במטאפורה, לסייע לילדנו להתגבר בעצמם על הקושי. טכניקה זו מיושמת בהנחיות בדימיון מודרך ובכללם NLP.

מאת: נדב אטיאס | 30.12.2013


תסכול, כעס וחוסר אונים מתלווים פעמים רבות לעימותים שונים ומשונים שיש לנו ההורים עם ילדינו. רגשות אלו צצים אצל שני הצדדים, בעיקר באותן פעמים בהן, אנו ההורים, מנסים לתקן את התנהגות הילד שבעינינו נתפסת כשלילית.

 

יש לזכור כי אין באמת התנהגות שלילית או חיובית - קביעה קצת קשה, שלא מתיישבת תמיד עם ההיגיון, ומנטרלת את רצוננו לשפוט לכאן או לכאן. עמוק בתוך נפשנו, ולא משנה אם אנחנו ילדים או מבוגרים, להתנהגות יש מטרה מאוד חשובה, והיא תמיד חיובית. לדוגמה: ילד המרגיש כי אחיו הקטן מקבל תשומת לב רבה יותר ממנו - יכול לבחור לקבל את מנת תשומת הלב בדרך המהירה ביותר האפשרית ולהרביץ לאחיו. הוא אומנם לא חייב לבחור בדרך זו, אך זו בחירה מאוד פופולרית בקרב אחים גדולים. לא ממש משנה לילד עמוק בפנים אם תשומת הלב חיובית או שלילית העיקר שתהיה כזאת. להתנהגות המתוארת, בסופו של דבר, היתה כוונה חיובית עליונה עבור נפש הילד.


התנהגויות שונות תבאנה לתוצאות של – ביטחון, תשומת לב, אהדה, בריחה, חמלה, או כל תוצאה אחרת לה זקוקה הנפש באותו רגע. עצם ההבנה כי כך הדבר,  תאפשר לנו לעצור מלהגיב באופן אוטומטי אל הילד, ולרגע, לנסות פשוט לראות אותו, ולחשוב, מדוע הוא עושה את מה שעושה. לא תמיד נדע את התשובה וסביר שגם הוא, אבל העצירה, המחשבה והאמפטיה הן כבר צעד חשוב בכיוון של גישה קצת אחרת לסצנות מאתגרות, יומיומיות, שונות ומגוונות.


השימוש בדימיון ובמטאפורה

כהורים נרצה לסייע לילדינו להרחיב את היצע הרעיונות או ההתנהגויות שיביאו אותם לאותה מטרה רצויה. לשם כך עלינו להשתמש בדימיון שלנו וכמובן לעודד את הילדים לסייע בעזרת דימיונם, שהרי הוא עשיר ופורה, יותר מזה שלנו, שקצת החליד עם השנים. הילדים ירתמו בשימחה לעזרה, עם הצעות מדהימות ומופרכות. כמובן שכל הצעה טובה ואין לפסול דבר. לעיתים הרעיונות המופרכים ביותר יובילו אותנו במסלול מפתיע אל עבר הפתרון.


הדרך הנוחה והידידותית ביותר "להקרין" בפני הילד אפיזודות מאתגרות שכאלה השאולות מן היומיום, היא דרך המטאפורה.


מטאפורה, בהקשר שלנו, היא אנלוגיה בין האירוע המאתגר, אותו אנו חווים, ובין סיפור בעל מאפיינים דומים אותו ניצור יחד עם ילדינו, תוך כדי שאילה מעולמם - מטבעות לשון, רעיונות, דמויות וצבעים. השאילה תאפשר לסיפור להיות מאוד אישי עבור הילד ולהשתייך באופן טבעי לעולמו הפנימי. נרצה להמציא, ואפילו לכתוב, (ולא... לא חייבים להיות סופרים) סיפור עבור הילד שקצת ירחיק (דיסוציאציה) ממנו את האירוע – כך, הוא יוכל להסתכל עליו מהצד עם פרספקטיבה וללא חשש כי הדברים ניכתבו או נאמרו עליו.


כשאנו מדברים אל הילד בהתיחסות ישירה אל האירוע,  ומסבירים לו מה אנחנו חושבים שלא בסדר אצלו, הוא ינסה להדוף את דברינו ולהרים את חומות המודע שלו על מנת להתבצר "בטירתו". קשה יהיה לשכנע אותו לראות דברים אחרת או לנסות להסתכל מזוית שונה. כולנו הרי, תמיד צודקים ואילו האחרים, תמיד טועים או סתם לא צודקים.


המטאפורה תאפשר לילד לחוש כי אין מאיימים על צידקת דרכו ותאפשר לתת המודע שלו, באין הפרעה של מגננות המודע, לעשות את ההקשרים הרלוונטיים שיקבילו בין הסיפור למציאות. רצוי לשזור בסיפור הצעות לפיתרון או דוגמאות למעשים והתנהגויות שיולידו תוצאה רצויה במקום זאת המצוייה.


לאחר שהסיפור גמור, מומלץ לספר אותו בקביעות במשך מספר ימים, אפילו שבוע, או עד שהילד מחליט שדי לו. יש סיכוי כי יסכים לשמוע אותו די הרבה פעמים, מפני שהיה שותף לכתיבה. כשתגיע הרוויה, יש להניח את הספר בצד ולתת לתת המודע לעשות מלאכתו נאמנה - לנטוע רעיונות חדשים מהסיפור במוחו של הילד, להתבונן מזוית אחרת על האירוע לכשיקרה שוב בעתיד. אולי עצם ההסתכלות האחרת היא זאת שתיטול את העוקץ מן הקונפליקט או תסייע בהתגברות.



אם דברי עד כה ריחפו להם קצת באויר וקשה היה לתפוס אותם ביד קפוצה ולקשור אותם אל הקרקע, אבקש להביא בפניכם דוגמא שתבהיר את השימוש בטכניקה זו.


הנה דוגמא אמיתית, הקרובה אלי מאוד. עברתי יחד עם משפחתי דירה לפני כשנה וחצי לישוב אחר, מרחק 20 דקות נסיעה בסך הכל, אך עם זאת מרחק עצום עבור בתי האמצעית שהיתה לפני כיתה א'. בעוד שני ילדי האחרים מצאו את מקומם יחסית מהר, בתי האמצעית חוותה קושי רב בהתאקלמות. היא לא הפסיקה לדבר על החברות שנותרו מאחור, ועל הבית הגדול והיפה, וחוג הבלט, ומה לא. הגעגועים היו עזים ולוו בבכי רב. היא לא מצאה את מקומה בכיתה החדשה ולא התחברה לחברותיה לספסל הלימודים. לא עבר זמן רב, והילדה שמאופיינת בבגרות רבה, וברצון לרצות את כולם, פשוט נשברה. השבר בא לידי ביטוי בסימפטום חדש שאינו נעים כלל. מספר פעמים היא נתפסה מפגינה את היכולת החדשה הזאת, שגרמה לנו וגם לה, אי נוחות רבה. מפאת שמירה על פרטיותה לא אפרט מעבר לכך. לרשותינו ההורים עמדו שתי אפשרויות. האחת – להוכיח, להתרגז, לכעוס ולהעניש בגין אותו סימפטום סורר. ואילו השניה – להתרחק מעט מאותו סימפטום, להבין כי הוא קריאת מצוקה, ולנסות להתמודד עם הבעיה הגדולה. נכון, לא תמיד קל לחבר סימפטום לבעיה האמיתית ובדרך כלל גם הילד לא ידע להצביע על הקשר הזה. יתכן ובמקרים בהם הקשר סמוי מן העין, נצטרך פשוט לנחש ולקוות שניחשנו נכון. בדרך כלל הורה יוכל לאתר את השורש אם יבין כי אכן נגלה לפניו רק סימפטום, וישקיע מחשבה ומעט מאמץ.


אילו היינו בוחרים בדרך הראשונה, סביר שהיינו מחטיאים את מטרה, מלווים ברגשות שליליים – שלנו ושל הילד. אולי היינו מצליחים לתקן את הסימפטום, אבל אז תסכול רב היה גואה בילד, שאינו מצליח לשחרר את שהוא חש, ומיד היה יוצר לעצמו סימפטום אחר, חדש.


לעומת זאת הדרך השניה, תאפשר לנו לא להתעסק כלל עם הסימפטום ולגרום לכך שהוא יעלם כחלק מטיפול בשורש - מולידו של הסימפטום. התסכול יחסך מן הילד וכך גם כל אותם רגשות שליליים נלווים, של כולם.


אם נחזור למקרה הפרטי שלי, בחרתי במעבר הדירה כדבר המהותי והכואב ביותר לבתי, והחלטתי לכתוב לה מטאפורה. מאחר ובתי אוהבת פיות, פנקייק עם סירופ מייפל, צבע ורוד, צבע לבן וריקודים – מצאו כל האלמנטים את מקומם בתוך הסיפור.


הסיפור מתאר משפחה של פיות שנאלצה לעבור מיער אחד לאחר ומפרט את קשיי הקליטה עבור הפיה-ילדה. ביער החדש יש הצעה לפתרון, תוך שימוש בטכניקה, שתעורר את האנרגיה החיובית של הפיה, את שמחת החיים שלה, את החיוך, ותיתן לה מספיק כח כדי לראות את העולם אחרת, להעז ולפגוש את החדש. החלטתי להצמיד את ריח סירופ המייפל לפרחים שגדלו על העץ שלה ולחבר לריח את התחושות והזיכרונות החיוביים שלה. אם עושים את החיבור מספיק חזק תוך שימוש במירב החושים, מקבלים הקשר חדש שנוצר במח, מעין כפתור הפעלה שניתן להשתמש בו בעת הצורך. המונח הוא עוגן. עיגנתי את התחושות הטובות, מצב הרוח הטוב, אנרגיות חיוביות אל תוך ריח המייפל. וכך, בכל פעם שהפיה חשה מדוכדכת עליה להריח את הפרחים ומצב רוחה השתפר מספיק ע"מ להצעיד אותה אט אט לעבר החיבור עם הסביבה החדשה.


לאחר מספר הקראות הנחנו את הסיפור בצד. תת המודע עשה את שלו, ותוך זמן קצר יחסית ועם המון אהבה ותשומת לב, עלתה בתי על דרך המלך והשתלבה מאוד יפה בישוב החדש. אציין כי פרק זמן של  שנה עבר עד אשר הבינה כי היא היא הפיה שבסיפור. זה השאיר כמובן די והותר זמן לתת המודע שלה לעבד את המטאפורה.


זאת רק דוגמא אחת מיני רבות של הצעות לפיתרון ואני בטוח כי אתם, בעזרת דימיונם של ילדיכם תוכלו לחשוב על פתרונות יצירתיים מאוד וסיפורים פנטסטיים לא פחות. זוהי אחת הדרכים היותר מהנות להביא לתוצאה רצויה וטובה, עבור כולנו, כשהתהליך כולו חיובי, ואינו כולל ענישה או כעס.


אני מניח שלא תמיד נצליח לקחת צעד אחורה ולפנות בנתיב הזה. מצב האוטומט שלנו מאוד מהיר ומאוד חזק. אבל גם אם נצליח לגשת למקרה אחד בדרך מעט שונה וחדשה, נוכל לטפוח לעצמנו על השכם בגאווה. לכל יעד ומטרה יש הרבה יותר מדרך גישה אחת.


הכותב הוא נדב אטיאס, NLP Practitioner וסופר ילדים חדש ("הפיה ליליאן והיער הלבן").
 

לשאלות ותגובות – כאן באתר, או באימייל: nadavat@gmail.com

 

תגובות 0 תגובות   הוספת תגובה חדשה הוסף תגובה
שליחה לחבר   הדפסה
בהרשמה אני מאשר/ת קבלת ניוזלטר