מתבגרים "בקצב שלהם"

המתבגרים של היום נתונים יותר לדחפים ובלתי צייתנים, חרדים יותר, בודדים יותר, רגזנים יותר ולעיתים אף אלימים יותר. מה הביא אותם לכל זה? הם בעצם הקורבנות של שני כוחות מרכזיים הפועלים על בימת העולם, האחד כלכלי והשני, טכנולוגי. התוצאה: התחרותיות הגלובלית הביאה את ההורים לעבוד שעות רבות יותר כדי לקיים רמת חיים הוגנת ולכן יש להם פחות זמן פנוי לבלות עם ילדיהם ולהבין באמת מה עובר עליהם.

מאת: דיקלה גולסה | 15.12.2013

בעידן המודרני של אינסטנט והמהירות שבה מתרחשים דברים, קשה להורים לעקוב אחרי המצב שלהם אז כל שכן לעקוב אחרי מצבם של ילדיהם, שמשתנים לעיתים תכופות מדי כשם שמחוגי השעון נעים במהלך הזמן. להורים יש נטייה לדבוק בשלוש הנחות יסוד מוטעות ובעייתיות הנוגעות לתפקיד המתבגר ולתפקידם כהורים:

ראשית, ההורים סבורים כי התפקיד המרכזי והחשוב ביותר של המתבגר הוא ללמוד ולהצליח בלימודים! ולכן, היחס לילד ושביעות הרצון ממנו מושפעים מאוד מהישגיו בבית הספר.

שנית, המימוש המוערך ביותר שההורים שואפים אליהם הוא ללמד את המתבגר או לקדמו במשהו! או אז, ההורים לא יניחו ולא ירפו גם אם היתכנותם של דברים במציאות הנוכחית והמהירה משהו, קטנה ביותר.

שלישית, ההורים מושפעים מאוד מההוויה החברתית ומהרעיונות שנחשבים בחברה ל"הורות טובה" ומודדים את צעדיהם לרוב ע"פ מדדים אלה. כך יוצא, שההצלחה במבחן הבגרות נחשבת להצלחה בחברה, ואילו ילד שיש לו בעיית קשב וריכוז, למשל, עושה מאמץ ללמוד טקסט בעל פה כדי שיוכל להשתתף בהצגה בחוג דרמה, נשאר בשוליים ולא מקבל משמעות של הצלחה.

וכך יוצא שההורים מאמינים שהם מגשימים את עצמם ואת תפקידם המשמעותי כהורים רק אם הם מצליחים להיות משפיעים, יוצרים, מקדמים, מלמדים וכו', ואם לא, אז לפחות שהמתבגר "יעשה טובה" ויסיים בגרות מלאה עם ממוצע גבוה, כאילו שלאיינשטיין לא היו קשיים...


אולם, מתברר שהנער המתבגר כלל אינו רוצה בהורה שהוא דמות מעצבת, מחנכת ומקנה ידע. צרכיו אחרים. הוא כלל אינו מרוצה מכך שההורה מגלה שביעות רצון בעיקר מהישגיו הבאים לידי ביטוי בתעודה בלבד.  יתרה מכך, מתבגר שמרגיש כי ההורה מפעיל בדיאלוג אתו את "משנתו החינוכית-ערכית" שלו (שאינה מתחשבת כלל וכלל בצרכים/רצונות/שאיפות של המתבגר), חש מיד סלידה עצומה ורצון מידי לנתק מגע. ואז, ההורים מתקשים להיפרד מהמחויבות שנטלו לעצמם: לעצב את המתבגר שלהם ולחנכו.    

והתוצאה: פער גדול מדי בתפיסת המצב ובהבנת הצרכים מעיקים עד בלי די - על בני הנוער ועל ההורים כאחד. נדמה אפילו שאת הפער בינינו לבין הפלסטינים ניתן לצמצם, ואילו מתבגר מתוסכל מול הורה חסר אונים קשה יהיה אפילו להושיב יחד לשיחה, שלא לדבר על החיים יחד באותו בית.

אז מה עושים?
  1. להבין שנדרשת הורות אחרת, מודרנית, כזו שמתאימה עצמה לחיים במאה ה-21 ולא למאה שבה אנחנו גדלנו והתחנכנו. למה? כי מה שנכון היה לנו, כבר לא נכון להם.
  2. להבין שהפתרון נתון בידי  ילדי האינטרנט, המתבגרים שלנו ולכן עלינו להקשיב להם לרצונותיהם וצרכיהם.
  3. להבין מה באמת עובר עליהם ולעודד אותם למצוא את הפתרון בתוכם תוך הכוונה שלנו, ההורים.
  4. להבין מה גלום בתוך השדה החברתי, בכלל, ושלהם, בפרט.
  5. לא לבקר אותם על החלטות שגויות אלא לעודד אותם ללמוד מהמקומות שבהם הם לא הצליחו.
  6. לעודד אותם לגלות אחריות על מעשיהם ובשום אופן לא "לתקן" אחריהם.
  7. להבין שזו הבחירה שלהם, בסופו של דבר, ולהורים נותר לנסות לשמש דוגמה לחיקוי ע"י שינויים קטנים של ההרגלים בבית, כמו: שמירה על אורח חיים בריא, ספורט, מפגשי חברות מעצימים, התנדבות בקהילה ועוד.
לסיכום, כל הורה חייב לעשות את העבודה הטובה ביותר שיש ביכולתו לעשות כדי לעזור לילדיו להשתלט על הכישורים הבסיסיים ביותר של החיים. ההורים הם המורים הטובים ביותר והשיעורים האלה נלמדים, קודם כל, בבית באמצעות תגובות-הגומלין הקטנות והיומיומיות ביחסי הורה-ילד.


הכותבת היא דיקלה גולסה, M.A. בחינוך. יועצת לתקשורת ביחסי הורים וילדים.
מפענחת ציורי ילדים וגרפולוגית. לאתר של דיקלה גולסה -
לחצו כאן
 



 


תגובות 0 תגובות   הוספת תגובה חדשה הוסף תגובה
שליחה לחבר   הדפסה
בהרשמה אני מאשר/ת קבלת ניוזלטר
עגלת קאם דינאמיקו
עגלת קאם דינאמיקו
הנחה: 41 %
מחיר: 3499 ש"ח
סל-קל
סל-קל מבית INFANTY דגם LB-321
הנחה: 31 %
מחיר: 249 ש"ח
בימבה
בימבה רב תכליתית
הנחה: 34 %
מחיר: 399 ש"ח